מתוך עיתון משפחה

חייב להודות שהייתי מופתע, אבל גם ממש נרגש.
שוחחתי גם עם שני מתנדבי מד"א שסיפרו לי שבאותו יום נוראי,
כשטיפלו בכל כך הרבה פצועים והתוודעו לגודל הזוועה,
החליט מישהו מהם להפעיל באמבולנס
את השיר שלי 'על אבא לא שואלים שאלות',
והם שמעו אותו שוב ושוב, תוך כדי שהם מטפלים בפצועים.

"אני חייב לציין שזה הפתיע אותי מאוד,
כי אני באמת אוהב ומחובר לשיר הזה,
אבל תמיד התאפקתי מלהשמיע אותו לאנשים בעקבות
אירוע או אסון שקרה להם, שכן אני לא חושב שיש לי זכות לומר
לאדם שקרה לו הנורא מכל: 'על אבא לא שואלים שאלות'.

אבל כשאנשים מספרים לי שהם שמעו את זה מיוזמתם, זה מעורר גם אותי".

במקרה אחר הגיע וייס דווקא לפלוגה באזור הצפון.
"פגשתי שם את המפקד שלהם – צעיר שמתגורר בביתר עילית,
והוא שפך לפניי את ליבו: 'אני מרגיש לא מקובל לא אצל החרדים ולא אצל החילונים.
כשאני מסתובב בעיר מגוריי כועסים עליי שהתגייסתי לצבא,
ואצל החילונים טוענים שאני 'משתמט'.

עוד הוא מדבר, שמתי לב לקיבוע שיש לו על הרגל ולכך
שהוא צולע וכמעט לא מצליח ללכת.
התברר שהוא נפצע בתקרית בצפון כאשר
עלה עליו נגמ"ש, הוא חולץ משם תחת אש ובסופו של דבר
התעקש לחזור להילחם, כי הוא לא מוכן לעזוב את חייליו בשטח.
כששמעתי ממנו את סיפור הפציעה שהוא סיפר לי בכזו פשטות,
ביקשתי ממנו דבר אחד: 'אני רוצה לשיר לך פזמון של אחד השירים שלי'
ושרתי לו את המילים: 'זה לא אומר כלום זה רק חצי סיפור'.
כשסיימתי הוא היה עם דמעות בעיניים. ניכר היה שהוא מאוד מזדהה עם השיר".

ולפעמים יש דווקא מצבים של שתיקה.
"שרתי לפני מתנדבי זק"א שבוע בדיוק אחרי הטבח,
ופגשתי אנשים שלא מסוגלים לדבר,
בטח שלא לשיר", משתף וייס."אחרי בערך עשר דקות
של שירה הנחתי את הגיטרה בצד
ואמרתי להם: 'חברים, שרנו מספיק'. ומאותו רגע רק דיברנו.

היה שיח מאוד עמוק, רציני ומרפא.
אני לא פסיכולוג או איש מקצוע,
אבל יש מצבים שבהם אתה פשוט צריך
לתת את עצמך כאדם, וזה טוב יותר מכל השירים שתשיר.

זה קורה לא מעט בימים האלו, וזה מייצר כנראה משהו מרגיע.
אפילו כשאנחנו גולשים ומדברים על דברים שכלל לא קשורים למלחמה,
זה עושה רק טוב, כי זה מנתק את כולנו מהמחשבות".

אבל איך אתה מסוגל לשיר במצבים שבהם
אנשים אחרים לא מסוגלים אפילו לדבר?

"לא אשקר ואומר שזה פשוט, כי ברור שזה לא ככה", מודה וייס.
"לעיתים קרובות קורה שאני חוזר הביתה ומתפרק
מכל הבחינות – פיזית ונפשית.

בשטח אני אולי נראה חזק,
אבל בלילה כשאני נזכר במה שראיתי וקולט שהחיילים
שפגשתי נמצאים כעת בשטח אויב ומסכנים את חייהם,
זה ממחיש לי את המציאות. אבל אני משתדל מאוד לקום בבוקר
עם כוחות חדשים ולצאת למשימה נוספת.

אחד הדברים שלימדתי מאז ומעולם את הנגנים שלי הוא.

שגם אם אתה מגיע אחרי יום לא פשוט בבית או שעברת משהו לא קל,
אתה חייב לתפקד באירוע ברמה של לא פחות ,
כי כעת התפקיד שלך לשיר 100%מולשמח וזה מה שתעשה.
זה גם מה שאני אומר לעצמי בתקופה זו,
כי זהו התפקיד האמיתי שלשמו אנחנו כאן".

ואי אפשר שלא לשאול: הזדמן לך לשמוע גם התרסות
או אמירות קשות על הציבור החרדי?

"אני מאוד אוהב אנשים שמתריסים, ולא נבהל מכך", משיב וייס.
"אני מאמין שכאשר בוער בבן אדם משהו אז אפשר לדבר איתו על הנושא,
וכך להגיע לשיחות עומק מהותיות.

בכלל, החברים הקרובים שלי הם לאו דווקא מהמעגל שנראה בדיוק כמוני,
כל אחד הוא עולם ומלואו, עם דעות ואג'נדות אחרות, ומותר לו לחשוב אחרת.
במשך כל התקופה האחרונה הזדמן לי לשבת עם הרבה אנשים בעלי דעות הפוכות,
כשהם שומעים אותי ואני שומע אותם ולבסוף כולנו צוחקים על עצמנו,
כי אנו יודעים את האמת – במדינה שלנו כבר אין ימין או שמאל,
ובמצבים כאלו שבהם העם שלך הוא הדבר הכי חשוב עבורך,
אתה יכול רק לשמוח שאתה נמצא עם כולם יחד,
כשאתה חלק מהם והם חלק ממך".

כתבה מתוך עיתון "משפחה"