יום ליום – גיליון פסח


שהוא החל את דרכו
המוזיקלית, היו מי שצחקו
עליו, אבל מאז שהוא הוציא
את הסינגל הראשון,
היצירות שלו זוכות לפופולריות
שמרגשת אפילו אותו • רגע
לפני שהוא מוציא את הסינגל
הנוסף שלו, הזמר מוטי וייס
מדבר על ההתחלה, על
הטרמפים שהפכו לסינגל
ועל הדמעות שזלגו ללא
הפסקה בבית החולים


אשדוד, רחוב ינאי.
חצי שעה בלבד חלפה מאז שעזבתי את המולת
בני ברק, העיר ללא הפסקה, עד שהגעתי אל
הרחוב השומם יחסית. הימים, ימי תחילת חודש
ניסן, בחורי הישיבות כבר עושים את דרכם לעבר
בתי המדרש, מבקשים להספיק להירשם לימי ישיבות בין הזמנים.
האברכים צועדים עם ילדיהם אל המטפלת, כשנרתיק התפילין
שלהם מעיד כי זה עתה פתחו את ימי בין הזמנים, וגם אני משנה
את האווירה באחת.

'רחוב ינאי 14' אומר לי הקול שמעבר לקו. החניתי את רכבי באחת
החניות הסמוכות ואני צועד קמעה, מבקש לנצל עוד כמה דקות של
הליכה בימי האביב הנעימים, אחרי גל הקור שפקד לא מכבר את
אזורינו והביא שלג בשילהי חודש אדר ב'.
דפיקה קלה על הדלת והחדר נפתח. בן שיחנו מארח אותנו בחיוך
גדול, מציע שתיה ומיני מתיקה, אבל למי יש זמן לאכול ולשתות,
כשהעורך כבר ממתין בציפייה ליבול שיניב הביקור שלנו.
בחדרון צר, מלא בבקבוקי יינות ישנים, גיטרה ותמונות של ר' שלמה
קרליבך, מקדם את פניי מי שנחשב לאחד התגליות המעניינות
במוזיקה החסידית: מוטי וייס.

'ברוך הבא לאולפן שלי' אומר בן שיחי, עטור הזקן ועדין הנפש. את
האמת שקצת הופתעתי. אם חשבתי לפגוש זמר מצליח, שמסנוור
קצת מההצלחה שלו בשנה האחרונה, אני מגלה מול עיניי בחור
צנוע, שקט, מעט מהסס, אך מלא בחן.

הוא לא רגיל לאור הזרקורים ואת המוזיקה שלו הוא מוציא רק
כדי ליצור עוד ערך מוסף. גם הוא לא האמין שהשירים שלו יגיעו
למקומות כל כך רחוקים, אבל פתאום הוא מוצא את עצמו מככב
עם עשרות השמעות בתחנות הרדיו, בראשי המצעדים ובכל פינת
רחוב. את פנינו מקדמת מנגינה עדינה שובת לב, שמתבררת בהמשך
כהקדמה לשיר החדש שיצא לאוויר העולם יומיים לאחר מכן,
שעוסק בשאלה החמישית של ליל הסדר.
"אמנם יש לנו הרבה שאלות שלא מובנים לנו, אבל למרות השאלות
"על אבא לא שואלים שאלות". פותח מוטי את השיחה איתנו אחרי
שאני מסיים להאזין לסינגל הזה שוב ושוב. "את השיר הזה שמעתי
לראשונה מר' שמואל גריינמן, ואני עובד עליו כבר כמה
חודשים בניסיון לתמצת את הסיפור הזה ל 3- דקות"
"הבנת את הרעיון של השיר?" הוא שואל ומבקש ממני אישור, לעוד
אחת מיצירותיו המדהימות. אחרי שאני משמיע את התלהבותי,
מוטי מספר שקטעים ממנו הוא הלחין וכתב, בעצמו והשאר שייכים
לר' שמואל גריינמן.

שאלה חמישית

לא צריך הרבה כדי לגרום למוטי לספר את מה שעומד מאחורי השיר הזה:
"היהודי הישיש יושב ליד שולחן ליל הסדר. דמעות אושר נושרות לו על זקנו הלבן.
ר' אנשיל ברוידא, קוראים לו לחסיד הזקן. הוא בא מ"שם", מהמחנות.
מהתופת. כשיצא משם בחיים, העולם כולו מצא את עצמו בחורבן.
כך, גם עולמו הפרטי שלו. המשפחה כולה נותרו שם. בקברות האחים, במשרפות, בתי הגזים.
והוא, קם מהאפר, קיבל חיוך משמים, הקים את עולמו מחדש וכעת הוא יושב בהדרו,
מוקף בבניו, בנותיו, חתניו, כלותיו, נכדיו וניניו, כשתילי זיתים סביב לשולחנו.
"הוא מביט בהם, בילדים הרכים עם העיניים הטהורות, איך שהם שרים מה נשנתה.
העיניים שלו דומעות, מבעד למשקפיים, הדמעות נראות ענקיות במיוחד. יוסל'ה הנכד מסיים לשיר,
ואז, רגע לפני שעוברים לאחיו, הקטן יותר, הוא מפתיע: "זיידי, סבא, אני יודע שיש רק ארבע שאלות.
אבל יש לי שאלה חמישית, היא לא כתובה בהגדה, "שאל בני – שאל", עונה ר' אנשיל.

"אתה, סבא, שעברת את אימי הימים ההם, את הניסיונות הכי נוראיים,
איך אתה יכול היום לחייך? איך הצלחת להתמודד?" עיניו של ר' אנשיל מתרצנות,
הוא חושב ואז מחייך באהבה: "שש עשורים עברו מאז שזכיתי להסתופף בליל הסדר
אצל הרה"ק רבי יששכר דוב מבעלזא זי"ע, שם היה בנו הקדוש, שהסתכל בערגת קודש
על כל תנועה של האב, אך ברצון הרבי לקיים בהידור את מצוות ההגדה "כדי שישאלו התינוקות",
הוא עשה מעשים שונים בהגזמה שאינה אופיינית, אך לא, הבן אינו שואל.
הוא מסתכל על אביו בסקרנות ודריכות. אבל שאלה – אין לו.
פנה הרבי לבנו: יקירי, ילדי, אין לך תמיהה על התנהגותי?! שום דבר?
ממשיך הבן להביט על אביו במבט זך, ועונה בתמימות: "הכל אחרת, הכל שונה,
יש לי הרבה מה לשאול, אבל אבא, אתה בעצמך לימדת אותי ש'על אבא לא שואלים שאלות',
אז למה שאשאל גם אם מתרחשים דברים מוזרים?"
המשפחה כולה דוממת, מאזינים לסבא,
ר' אנשיל הנרגש שמגביה את קולו ברעד: "כשהייתי בגיהנום ההוא, היו הרבה שאלות,
שאלות קשות וכאובות, אבל ידעתי גם ידעתי, שכל מה שקורה לי – זה מאבא.
ועל אבא, כך למדתי, לא שואלים שאלות.
המשכתי לחיות בלי תשובה – אז אתה שואל איך עברתי את השואה האיומה,
איך שרדתי עם הייסורים בגוף ונפש, איך הרגשתי כשהאישה שהייתה לי נלקחה ונרצחה,
עם הילדים שהיו ואינם, עם השריפות, עם המחלות, עם הרעב, עם הקשיים שלא מפסיקים.
אוי ניסיונות. אוי כמה לא רציתי לחייך בכלל. ובכל פעם צרחתי מכאב, בכל פעם עלו שאלות מחדש,
ואולי זה לא מגיע לי? למה הוא עושה לי את זה? מה יהיה???
ובכל פעם גם עניתי לעצמי: בסוף, הכל מאבא שאוהב כל כך,
אהבת עולם, הוא יודע הכי טוב מה נכון לנו, אבא שבשמיים, אין עוד מלבדו.
ועל אבא, לא שואלים שאלות!"

כשמוטי שר את השיר, מספר את תוכנו ומשמיע לי אותו פעם ופעמיים,
אני רק מצטער על כך שאני נאלץ להפסיק אותו, בשביל הראיון.
"תשלח לי אותו ראשון" אני מבקש, והוא מתחייב.

בחסידות זה לא מקובל

מוטי, הוא הבן הבכור של משפחת ווייס מאשדוד.
משפחה של חסידי ויז'ניץ שורשית, עם עשרה אחים ואחיות, ארבעה בנים ושש בנות,
מוטי כבר בן 30 אבל הוא עדיין מחפש את העזר כנגדו, וגם קצת מחפש את עצמו.
רק אחות אחת נשואה יש לו למוטי, ומאחוריו שיירה של כאלו שזקוקים לישועות, בדיוק כמותו.
"גם על זה כתבתי שיר, אבל הוא קצת חשוף, עם נימה יותר מידי אישית, אז בינתיים הוא שוכב במגירה" הוא מספר. מוטי, נולד באשדוד והתחנך בתלמוד תורה של חסידי ויז'ניץ בעיר.
את מסלול חייו עשה כמו כל נער חסידי צעיר: ישיבה קטנה וגדולה. בתחילה בישיבת החסידות, ויז'ניץ,
ובהמשך בחוג חתם סופר.

"תמיד אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות לפחות שלוש שנים בישיבה קטנה ושלוש בישיבה גדולה, לפני שאצא.
היה חשוב לי לשמור על המסגרת והצלחתי בכך, שמרתי 3 שנים בישיבה קטנה ועוד 3 אפילו יותר. הייתי בישיבה גדולה.

יש לי חבר בעל תשובה, שמדבר איתי לא מעט והוא אומר לי: 'מוטי, אתה לא מבין איזו זכות יש לך.
מאז שאתה ילד, כל בוקר אתה פותח עם תפילה, עם זמן לרוחניות, אצלנו בשמונה בבוקר כבר היינו בעיצומו של שיעור מתמטיקה". ,

כשהיה בגיל 9 התחיל לנגן על קלידים, אחרי שהוריו
נעתרו לבקשתו ורשמו אותו לקורס אצל אחת המורות שבשכונה.
"כשקנו לי את האורגן, אמרו לי שיש הסכם עם החנות שאם לא ארצה להמשיך בתוך החודשיים,
ההורים שלי יוכלו להחזיר את האורגן ולהזדכות עליו, אבל כל כך רציתי ללמוד,
עד שגם שנתיים לאחר מכן לא רציתי לעזוב. אם לא הייתי עושה בר-מצווה, הייתי ממשיך עוד כמה שנים כדי להתמקצע, אבל אצלנו בחסידות זה לא מקובל. גם כשראש הישיבה שמע על כך, הוא העיר בעדינות לאבא שלי. אולי זו אחת הסיבות שבסופו של דבר עזבתי את הישיבה של החסידות ועברתי לישיבה אחרת". ,

כשהיה בגיל 19 החל וייס לנגן באירועים, ובחלומו הוא גם מדמיין את עצמו שר מעט.
"אנשים אמרו לי אתה חייב לשיר, אבל התביישתי, לא חשבתי שזה מתאים לי".
באחת החתונות כשחבר של וייס ניגן, וכולם
היו עסוקים בהכנות לחופה, הוא ניסה לנצל את הזמן. "עליתי לבמה כדי לנסות לשיר, אבל אז ראיתי את הזמר עומד בצד ומתגלגל מצחוק.
את האמת…? הוא צדק, אבל מאז עמלתי והשתפרתי והמון סיעתא דשמייא".

פריצת דרך

על אף שווייס עזב את הישיבה של החסידות, הוא מקבל תמיכה מלאה מהמשפחה.
"לא מזמן כתבו באיזו כתבה, כאילו במשפחה שלי היו מי שהתנגדו ולא קיבלו אותי בהחלטה שלי,
אבל זה לא נכון. אמנם היו 10 אחוז שלא ידעו להסתדר עם שאלת 'מה יגידו' והיו
עסוקים עם מה שמסביב, אבל המשפחה קיבלה את זה ותמכה מכל הלב.
הסביבה קצת פחות, ולו בשל כך שלפני החתונה יושבים ללמוד ומי שלא הוא נחשב ליוצא דופן,
אבל המשפחה תומכת". עד כמה תומכת,

מוטי מספר שמבקרי המוזיקה שלו הם אחיו הקטנים.
"מידי כמה ימים הם ניגשים אליי ושואלים אם יש שיר חדש וכשיוצא שיר כזה,
אני משמיע להם אותו, מראה להם את הקליפ ומביט מהצד על התגובה. ילדים לא יודעים לעשות הצגות,
זו האינדיקציה הכי טובה כדי לדעת אם השיר מעניין ואם הקליפ מוצלח".
בישיבת ויז'ניץ מוטי פגש את חברו הטוב, גם הוא מוטי. "מוטי שטיינמץ "
הוא חבר טוב. לפני נישואיו היינו הרבה ביחד, אבל בגלל הקו של החסידות,
בישיבה הוא לא היה קשור למוזיקה, מכיוון שאלו שהיו קשורים למוזיקה,
הסתכלו עליהם בעין בוחנת ובמבט לא טוב. רק לפני החתונה שלו אמרתי לו שהוא חייב להתקדם עם הכישרון שלו. 'אתה עוד תגיע רחוק' אמרתי לו".

כשמוטי וייס היה בגיל 24 הוא החל את דרכו בעולם המוזיקה,
עם השיר ייבנה המקדש: "ביום היארצייט של הרה”ק רבי משה דוד וואלי תלמיד הרמח”ל,
היינו קבוצת חברים בעיר פדובה שבוונציה, ולאורך כל הדרך שרנו את השיר ייבנה המקדש.
כולם שרו, בניצוחו של שמואל גריינמן, אבל אליי השיר הזה חדר וכך השיר היחיד שאני שר שוב ושוב
זה ‘יבנה המקדש’, עד שכל מי שגר באיזור כבר הכיר את זה.
בשבת בבוקר אנחנו חוזרים מבית הכנסת, שרים ברחוב ‘יבנה המקדש’
כשעוד ועוד מצטרפים לחגיגה. כאן הבנתי שזה לא עוד שיר!
בשיר “יבנה המקדש”, זו הפעם הראשונה שקיבלתי החלטה, שאני הולך על זה, אבל גם זה לקח זמן.

הסינגל הראשון

מי שהביא את וויס לחבריו לוונציה, היה חבר טוב שלו. "באותה העת הוא גם הפיק חתונה באוקראינה ולשם כך הוא פנה אליי יום אחד ואמר לי שהוא רוצה אותי שם. לא הבנתי כל כך מה הוא רוצה ממני, אבל הגעתי. חתן השמחה היה איש אמיד מאוד, מצד אחד אין לו בעיה להשקיע כל סכום שיידרש, אך מצד שני, הוא לא מעוניין בנחיתה ממסוקים וכדומה וכך מצאנו את עצמנו חושבים וחושבים כיצד להפיק את האירוע. "באותה העת היינו במז'יבוז' ואז אני פונה לחבר שלי ואומר לו, תראה איזה שטח גדול יש כאן, אפשר להביא פרות וסוסים וזה יכול להשתלב היטב באווירה הכפרית. תוך כדי שאני מדבר איתו, הוא התלהב מהרעיון והחל לכתוב ולכתוב, עד שלאחר כמה דקות הוא אומר לי 'יופי, אנחנו סיימנו'. לא כל כך הבנתי, אבל למחרת כבר הגיעה משאית שפרקה 80 קוב קש, ומשאיות אחרות הורידו פרות, סוסים, כבשים וכל מה שצריך. "בחתונה היה כלייזמר מקומי, שלימדתי אותו את המנגינה לפני החופה, וכך שרתי את השיר הזה בהפקה המיוחדת הזו והשיר צבר תאוצה והפך לפופולרי במיוחד. אז הבנתי שצריך באמת לעשות עם זה משהו. שלוש שנים לקח לי להתבשל על זה, עד שהוצאתי את השיר הזה לאוויר העולם". אחרי ההצלחה עם השיר יבנה המקדש, מוטי וויס נעלם מהרדאר המוזיקלי. "היה לי פרויקט שיזמתי וקידמתי ובדרך לא דרך הוציאו את זה ממני. האמת, שזו הייתה בשבילי שבירת אימון במוזיקה, כך שיצא ממני בכלל החשק להתעסק במוזיקה, אבל השותף שלי אומר שדווקא אחרי שבירות, יוצא לי דברים טובים יותר". "במשך הרבה זמן, הפכתי לסוג של אפתי למוזיקה. הבנתי שצריך לראות בעין טובה, ולכן הוצאתי את השיר עין טובה, כשאת הקליפ צילמתי בחצי פנים, עם תרגום לשפת הסימנים".

Untitled-1
יום-ליום-מגזין-פסח (1)-13169
יום-ליום-מגזין-פסח (1)-13182

צילום עצמי

זמן קצר לאחר מכן,
הגיע תורו של הסינגל 'חי, חי'. סינגל קליפ חדש למילים מתוך פיוט 'צמאה נפשי' בזמירות שבת,
שהלחין שייע בינר. "התקנתי מצלמה זעירה בקידמת הרכב ויצאתי למסע בארץ מהצפון ועד לדרום. צפת, טבריה, קרית שמונה, ירושלים, בית שמש, בני ברק וכמעט הגעתי גם למצפה רימון. העליתי טרמפיסטים ושרתי אתם! זה היה מסע חוויתי במיוחד. יש כאלו שמנסים לעשות חיקויים לשירים של אחרים, אבל האמת היא שצריך לדעת מה יש לך ולהאמין בזה" "הקליפ צולם במשך כמה חודשים, בתקציב קורונה, כשאני משקיע בו המון שעות צילום ועריכה שלי. יחד עם שותפי המוסיקלי אברימי שטרנפלד, שעמל במשך שנה על העיבוד המיוחד הזה". ההצלחה גרמה למוטי וויס, להתחבר למוזיקה מחדש ובביטחון, בפרט אחרי שהתגובות החלו לזרום. "מכרתי ריחנים לרכב, באתר שלי. סוג הקהל שרכשו ריחנים היה מגוון, חלקם משפחות ישראליות שהתחברו לשירים. במוצאי שבת פורים, קבלתי טלפון ממשפחה חילונית שלא הפסיקה להודות על ‘חי חי’, פייר, התרגשתי, הצלחתי לחבר עוד יהודי. טנקיו השם". את הקליפ הזה מוטי וויס עוד ערך לבדו, אך בהמשך כשיוציא את הלהיט 'מחשבות טובות' הוא ינסה עריכה מבחוץ ויתאכזב.

איך נולד השיר 'מחשבות טובות'?

"את האמת, ששנה לפני שהשיר הזה יצא לאוויר, שרתי את ‘מחשבות טובות’ לראשונה בחתונה בצפת. השיר סחף את הקהל לריקודים סוערים, אבל לא חשבתי לעשות מזה עניין. מי שבא אליי מידי פעם בפעם ושאל מתי אני מתכוון לעשות עם זה משהו, זה המחותן מאותה החתונה שהתקשר אלי שוב ושוב ושאל מתי אתה מוציא את ‘מחשבות טובות’ ואז הבנתי שאני צריך להקדיש לזה מאמץ. גם איש הסאונד רץ להציע לעוד כמה זמרים להוציא את השיר הזה. בסופו של דבר הפקתי את 'חי חי' וישר חזרתי לעבוד על מחשבות טובות שיצא זמן קצר לאחר מכן". דווקא בסינגל של מחשבות טובות, וויס לא ערך לבד והתוצאות לא איחרו. "קיבלתי טלפונים מאנשים ששאלו למה בשיר כל כך טוב, הקליפ נראה הרבה פחות מתאים. מאז אני החלטתי שאם אני כבר יודע ומכיר את התחום, אז אעשה את הכל לבד. בנוסף, קיבלתי המון מכות בתחום הזה וראיתי שאני לא מרוצה מכל דבר, אז אני עושה את זה לבד.

רגע לפני ההרדמה

מאז שהשיר מחשבות טובות יצא לאוויר העולם, מוטי וויס הפך לשם דבר. אירועים יוקרתיים ונחשבים בציבור, מתגאים בהשתתפותו ולאט לאט הוא מתחיל לצבור קהל מעריצים משלו. "אני אומר טנקיו השם, על זה שהצלחתי לשמח עוד יהודי". בחנוכה האחרון הוזמן ווייס לשמח יהודי שסובל מהמחלה הקשה ומאושפז בבית החולים. "התקשרה אליי הבת של אותו אדם וביקשה שאגיע לשמח אותו ואכן נעתרתי לבקשה. כשהגעתי לבית החולים
ושרתי, האיש תפס את ידי וביקש להודות לי. הוא אדם עשיר מאוד, שפתאום עולמו חרב עליו ואז הוא אומר לי: השיר שלך, קטנות שבקטנות נכתב בדיוק עליי. 'חשבתי שידעתי, חשבתי שהבנתי, שאני בעצם, מבין כאן את הכל. לא הפסקת לעשות איתי צדקות, מיליון שירים לא יספיקו להודות, ואפילו על קטנות שבקטנות'. "היו לו דמעות בעיניים, אבל הסיפור לא תם. יומיים לפני פורים הוא מתקשר אליי ומבקש שאגיע לשמח את בתו שמאושפזת גם היא עם המחלה. כשהגעתי לבית החולים הבנתי שמדובר באותה בת, שעשתה הכל כדי לשמח את אבא שלה. הדמעות שזלגו שם, נשפכו ללא מעצורים". תוך כדי שהוא נמצא כבר בבית החולים, מגיע לווייס יהודי שאינו חרדי ומבקש ממנו לסור לאחיו המאושפז גם כן. "מתברר שיומיים קודם לכם הוא תרם כליה, ולפני שהוא נרדם הוא ביקש להירדם עם השיר קטנות שבקטנות. עליתי אליו, לא יכולתי לסרב, ושאלתי אותו מי זה שתורם ככה בפורים ומוכן להיות בבית חולים רק כדי להציל את חייו של מישהו אחר". וויס, רק בתחילת הדרך המוזיקלית שלו, אבל כיום הוא כבר לגמרי במקום אחר. מלבד הציפייה שלו להופיע בכמה שיותר אירועים, "בסופו של דבר צריך להתקיים מהיכן שהוא", הוא חולם על חיים אחרים. על מרחבים גדולים, על משק משלו ועל הבית שהוא ייבנה. "אני לא מייצר להיטים, אני רק עושה מה שאני צריך", הוא אומר לי לפני שאנחנו נפרדים לשלום, ממנו ומהאולפן הקטן בו הוא שוהה מידי יום החל מהשעה 08:30 בבוקר, כשהוא שב מתפילת השחר. "הקלטות של שירים
אני עושה באולפן אחר, אבל כאן אני עושה עריכות, אני שר, אני כותב ועושה לא מעט עבודות".

אהבתם את המאמר?

WhatsApp
Share on Facebook

Leave a comment