מיליון שירים לא יספיקו להודות
מוטי וייס
האמן שהביא לעולם את 'מחשבות טובות', 'קטנות שבקטנות' ו'לכבוד שבת קודש',
מספר על המסלול האישי המפותל עד לכיבוש מיליוני לבבות.
ראיון חשוף
מחשבות המבולבלות לא הרפו.
הוא ישב על ספסל עץ, עטוף בהרהורים. היה לו ברור שזה המקום שבו תתקבל ההחלטה.
רוח מזרח-אירופית קרירה בידרה את פאותיו המסולסלות למשעי והוא התכנס אל תוך עצמו. שקוע בתוך נהר עמוק של לבטים וספקות. אלה היו רגעים לא קלים. דווקא כאן, באוקראינה הרחוקה,
במקום שסיפק השראה כל כך כבירה לדורות – הוא חייב להכריע.
ואז התקבלה ההחלטה.
מוטי וייס הצעיר בחור בעולם של תווים וצלילים.
הוא קשר את נפשו להיכל הנגינה ומאז אינו מפסיק לשיר. וליצור. ולנגן.
ולהשמיע קול מיוחד משלו.
הוא זוכר היטב את אותם רגעים, בהם קיבל את ההחלטה שתשפיע על חייו.
"באותה תקופה למדתי כמה חודשים במעז'יבוז'", הוא נזכר השבוע בשיחה עם 'משפחה'. "הייתי כבר אחרי שלוש שנים של עיסוק בתחום המוזיקה, אבל לא כיוצר. לא כאמן שעומד בפני עצמו. פשוט ניגנתי באירועים. ואז, ידעתי שאני חייב לבחור את הדרך.
ישבתי על ספסל טיפוסי ברחוב, קרוב לציון הבעש"ט, מעליי שמים כחולים, לידי אווזים שמתהלכים בחופשיות, מולי בית החיים שבו טמונים כל גדולי עולם. היה לי ברור שאני רוצה להצליח, אבל לא הייתי בטוח במה.
"בסוף, כמו שאתם רואים, בחרתי במוזיקה".
לא פחות משהוא בחר במוזיקה, נראה שגם היא בחרה בו. "במעז'יבוז' "הסתובבתי, נסעתי ברכבות
בין קברי הצדיקים באוקראינה ולאחר שבועות של חיפוש – קיבלתי מעין 'הארה' משמים שאני צריך לבחור בעולם הנגינה. הרגשתי אז שזה הדבר שאני צריך לעשות. שם, בין סולמות ואקורדים, נמצאת הנפש שלי. החלטתי לשוב לארץ ולהשקיע במוזיקה".
וזה בדיוק מה שמוטי וייס עשה. "חזרתי לארץ והתחלתי למצוא את מקומי בעולם המוזיקלי. ניסיתי למצוא את הכיוון המקצועי שיוביל אותי. עד אז שמעתי הרבה סגנונות של מוזיקה, ורציתי להביא משהו מקורי. שלא יהיה 'עוד משהו'. חשוב לי תמיד לחפש את הדברים שנמצאים מחוץ לקופסה ולהביא אותם לציבור. הייתי צריך היה קריאת כיוון. משהו שימקד אותי ויתווה לי את הדרך שאני מחפש. ההזדמנות, ברוך השם, הגיעה די מהר".
מוויז'ניץ ל'קטנות שבקטנות'
שנה לאחר אותה החלטה על הספסל במעז'יבוז'
(ספק אם אותו ספסל עדיין קיים, נוכח הפגזות הצבא הרוסי) – באה ההזדמנות.
הוא שב לאוקראינה והפעם כחלק מצוות הפקה שעמל על חתונה ייחודית באווירה הכפרית.
"חבר פנה אלי וסיפר שהוא רוצה מענה יצירתי לחתונה שעומדת להתקיים במקום,
הכוללת הפקה מוזיקלית. הוא ביקש ממני להפיק את המיטב עם מינימום תקציב.
הדרישה הייתה למעשה: 'תעשה הרבה רעש מכלום'.
בהתחלה לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה,
אבל בסופו של דבר, אותו חבר שאל אותי מה הייתי מעוניין לראות בהפקה הזאת. החלטתי ללכת עם הדמיון"… אותו דמיון מקורי שמזין כיום קליפים פופולריים שנפוצים בתפוצה אדירה – הוצת אולי לראשונה בעיירה האוקראינית השקטה.
"אמרתי לו שעכשיו אנו נמצאים בעיירה,
אז אני חולם לראות ברחבה הסמוכה לציון הבעש"ט הרבה קש פזור, תרנגולות, כבשים וכל מה שהופך עיירה לכזו. האיש עמד שם ורשם את מה שאמרתי, וחשבתי שהוא מתלוצץ. לא באמת חשבתי שמישהו עומד לסחוב לשם מרעה. בטח לא פרות וסוסים.
אבל למחרת בבוקר הוא אמר לי: 'אנחנו סיימנו את שלנו, ההפקה כבר התחילה לעבוד'. מול עיניי החלו משאיות לפרוק קש. הן פיזרו אותו ברחבה ולאחר מכן הגיעו גם סוסים ופרות. עיירה לכל דבר". היה זה אחד הרגעים שבהם הוא הבין עד כמה חשיבה מקורית יכולה לעשות את העבודה. במקום רחפני צילום, מנופים ומסוקים שמייצרים ריגוש – הוא פשוט הקים את העיירה הקדומה לתחייה. עם אותה חשיבה הוא יצא מאוחר יותר לדרך עצמאית משלו – דרך שסללה עבורו את הנתיב אל ההצלחה המוזיקלית.
"הקליפ מאותה חתונה היה מאוד פופולרי באותו זמן",
הוא מתרפק. "בערי וובר היה הבעל מנגן, ומשם זה צבר אהדה רבה בקרב הציבור". לא הרבה יודעים, אבל מהעיירה האוקראינית יצא לאוויר העולם השיר של וייס – 'ייבנה המקדש'. "אני זוכר כמו עכשיו את השעות שבהן עמדתי על הקש הפזור, הרבה יותר צעיר ושר את 'ייבנה המקדש' שיצא בקליפ.
אנשים מיד התחברו לזה. זה הורכב על בסיס לחן קיים, שאף אחד לא יודע להצביע מהיכן הוא הגיע, אבל גם עליו ביצעתי שינויים משמעותיים. למעשה, גם את התהליך הזה התחלתי באוקראינה. הכל סובב סביב אותה רחבה. שם קיבלתי את ההחלטה שנה קודם לכן ושם היא גם הגיעה לידי מימוש".
הסביבה מתקשה לפרגן
וייס נולד למשפחה חסידית המשתייכת לחצר הקודש ויז'ניץ.
בשונה מהרבה אמנים אחרים, את המוזיקה הוא לא ספג מהבית.
גם לא מהחסידות – שנטועה בפני עצמה עמוק בצלילי הרגש שלה, שכבשו את העולם היהודי.
הקו המוזיקלי שלו שונה. הוא לא נתן לשטאנצים המוזיקליים הקבועים להניע אותו.
את דרכו סלל בעצמו וכך הביא לעולם חידוש מוזיקלי שטרם נשמע כמותו,
בטח לא מאחד שנמנה על אחת החסידויות המפורסמות. לדבריו, משפחתו רחוקה מאוד מהתחום המוזיקלי. "גדלתי במוסדות של חסידות ויז'ניץ באשדוד ושם לא הייתה לי דרך לבטא את יכולותיי בתחום המוזיקה.
פשוט לא הייתי שם. בנקודה מסוימת,
אי שם בגיל תשע, חל המפנה. נדבקתי אז לראשונה ב'חיידק' המוזיקלי ומאז הוא אינו מרפה ממני.
זה פשוט תקף אותי. רק שנים לאחר מכן, בשיחה עם אדם שייעץ לי, הבנתי מה זה היה.
הוא אמר לי בעת שהצגתי לפניו את לבטיי, שאם החיידק המוזיקלי תקף אותי – אין לי דרך להשתחרר ממנו.
הוא אמר לי אז: 'גם אם תנסה לברוח, הוא יבוא אחריך'. והוא אכן בא אחריי"…
בהיותו ילד בגיל תשע, כאשר אותו 'חיידק' החל להופיע,
הוא פנה לאימו וביקש ממנה שתאפשר לו ללמוד נגינה. נדרשה מערכת של שכנועים,
בעיקר של המורה המוזיקלי שחשש שמדובר בעוד תלמיד שיבוא לחודש ויפסיק באמצע, אבל אותו חודש נמשך תקופה מאוד ארוכה. "אימי רכשה לי אז אורגנית, בעסקה שאפשרה לה להחזיר אותה לחנות עד חודשיים מהשימוש הראשון. זה היה סוג של 'ביטוח' כזה. אולי אחרי חודשיים 'יעבור לי', ואז – היא לא תיתקע עם אורגנית שמעלה אבק ומנסים להיפטר ממנה בערב פסח… הבטחתי לה שאתמיד בזה לאורך זמן. בפועל, החודשיים האלה ארכו הרבה שנים שבהן למדתי תווים והשתלמתי בתחום".
אבל גם כאשר התחיל לנגן ולגלות ניצנים ראשונים של כישרון חבוי – החיזוק מהסביבה עדיין לא הגיע. כולל זו הקרובה אליו ביותר. "לאורך כל החיים קיבלתי פידבקים של 'אתה לא מספיק טוב'. פשוט לא. זה היה כל התהליך שעברתי.
המשפחה שלי ויז'ניצאית סטנדרטית והיא לא הכירה את הסגנון המוזיקלי שאני יצרתי.
כך מצאתי את עצמי די בודד". היחס סביבו למוזיקה, היה של אדישות במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, לעיתים תכופות, זכה להרמות גבה לא מעטות.
החידושים שלו לא התקבלו בסבר פנים יפות.
אחד המקרים הזכורים לו ביותר, היה שמחת 'שבע ברכות' בוויז'ניץ. "אני זוכר שהייתי באירוע בנוכחות הרבי, מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א, שבאותו זמן עוד היה אב"ד קריית ויז'ניץ, ושם עשיתי עיבוד צועני חדש לניגון ויז'ניצאי עתיק. משהו יפה, מעין אריזה חדשה לשיר הישן. התחושה שקיבלתי אז הייתה שלא מבינים מה אני רוצה מהם. אמרתי אז למישהו שניגש אלי, שאני כנראה לא יודע לנגן… עד היום יש לי תמונה משם שמעלה בי את הזיכרון ההוא. בצורה כזו או אחרת קיבלתי את התחושה הזאת אינספור פעמים. מהרבה כיוונים הבנתי שאני לא 'זה'. הבאתי משהו שאנשים מבפנים לא הצליחו להכיל".
לא מעט אמנים צמחו מתוך הערוגות המוזיקליות של חסידות ויז'ניץ. הם מעידים שהשירה שספגו בילדותם עיצבה את המורשת המוזיקלית שלהם. גם אצלך ניתן לומר שהושפעת מניגוני בית ויז'ניץ?
"האמת שלא הייתה לשירים ששמעתי בילדותי הרבה השפעה על מה שאני עושה היום.
יצרתי דרך חדשה משלי. כמובן שאני מאוד מתחבר לכמה ניגונים של ויז'ניץ,
אבל זה לא מה שעיצב את התפיסה המוזיקלית שלי.
אני מחובר בעיקר לטקסטים וללחן של ניגוני הימים הנוראים.
יש כמה ניגונים מאוד חזקים שהתחברתי אליהם.
"כשהשתתפתי בתפילות הימים הנוראים בבית המדרש של החסידות,
אני זוכר פעם אחת שתהיתי לעצמי בראש השנה, אם מישהו מהמתפללים לידי מבין מה הוא מנגן.
בתוך כל ההילה של התפילות, הניגונים, הרבי והמון המתפללים, לפעמים פחות שמים לב למילים שנאמרות.
זה גרם לי ללמוד את המילים של 'ויאתיו כל לעבדך', ולפתע הרגשתי באיזה שיר נשגב מדובר.
זה משהו שמאוד קל להתחבר אליו, אם אתה באמת מבין אותו.
אבל אין משהו מזה ש'נגע' מאוחר יותר במוזיקה שלי. אני רואה בזה משהו שפורט על אזורים אחרים בנפש".
מאחורי 'מחשבות טובות'
השירים האלה, כך נראה, בהחלט מצליחים לפרוט על נימי הנפש של הציבור הרחב – הרבה מחוץ לכותלי בית המדרש של ויז'ניץ.
מאז החל מוטי וייס את דרכו המוזיקלית, הוא כבר הספיק להוציא שמונה קליפים ייחודיים, שהביאו לעולם אמירה מוזיקלית חדשה. יחד הגיעו כל הקליפים של הבחור הוויז'ניצאי הצעיר למיליוני השמעות.
גם עכשיו, כשאנו פוגשים אותו לשיחה של פורים וצועדים איתו ברחובות בני-ברק – כמעט בכל מטר ניגש אליו אדם כדי לומר מילה טובה. להחמיא. לבקש תמונה משותפת. נדמה שהוא פשוט מורגל בזה.
לרגע קשה להאמין שהאדם הזה, האנונימי כמעט עד לא מזמן, זה שקיבל אינספור משובים שליליים על עבודתו המוזיקלית, הוא אותו אמן שחתום על רעננות מוזיקלית פורצת דרך, שנכנסת בקלות לכל כך הרבה לבבות.
הוא נוגע בקהלים רחבים, גם מחוץ לציבור החרדי ומצליח לשמח עם שירים פשוטים ונוגעים ללב המוני אנשים ברחבי העולם.
אבל הפריצה שהזניקה אותו באחת לפסגה המוזיקלית, התחילה רק לפני שנה. "היה זה הקליפ 'מחשבות טובות', שהביא באמת לפריצת דרך משמעותית", הוא נזכר השבוע. "המילים שלו נגעו באנשים,
הקליפ עצמו גם חדשני ומרענן והשאר היסטוריה". המילים, אגב, הולבשו על ניגון חב"די עליז ומוכר,
בתוספת עיבוד ייחודי. השיר הזה הפך במהרה ללהיט שמושמע בלי הפסקה בכל מדיה אפשרית.
הוא צבר מיליוני השמעות והגיע גם לקהלים מאוד רחוקים.
הסוד של השיר הזה הוא למעשה הסוד של מי ששר אותו. יש בו כנות, פשטות ומסר שקל מאוד להתחבר אליו. הוא מדבר גם לאנשים מבוגרים, גם לנערי בר מצווה וילדים, וגם ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.
והוא גם מציב את וייס כאמן הזמר החסידי הכי ישראלי. "אומרים לי שאני יותר קרוב ל'ישראלי' מאשר ל'חסידי' וזה נכון.
החלטתי לפנות לקהל הישראלי הרחב. זה קרה עם הזמן. גם גוון הקול שלי הוא הרבה יותר ישראלי מחסידי קלאסי וכמובן גם התוכן של השירים. אני לא מחפש דווקא מילים מהמקורות, אלא מסרים שידברו לכולם. והם אכן מדברים. אני שומע ש'מחשבות טובות' מתנגן באולפנות ובצלצולים של בתי ספר.
מבחינתי זה בדיוק מה שאני בא לומר עם השירה". נראה שהרבה דברים בפעילות המוזיקלית שלך 'פשוט קרו' בלי שהייתה לך כוונה לכך… "זה נכון. אפילו את התוצאה של השיר 'לכבוד שבת קודש' שיצא לאחרונה, לא תכננתי מראש. הכל מגיע עם הזמן. ברגע שאני מסיים מיקס לשיר, שואלים אותי מה הולך להיות הצעד הבא".
אבא מקבל פידבק
עכשיו וייס מדבר על החידוש האחרון שלו – הניגון 'לכבוד שבת קודש', שהפך לאחרונה לפס-הקול של ההכנות לשבת בבתים רבים בישראל. "כשעבדתי על הקליפ של 'לכבוד שבת קודש', כולם הציעו לי את הבנאלי – ללכת לשוק מחנה יהודה ולקנות בחנות. זה מובן מאליו. אבל לפתע חבר שלי צחצח נעליים בערב שבת והמשחה נשפכה מעט על הרצפה. הוא אמר לי שהם התחילו לשיר אוטומטית 'לכבוד שבת קודש', ומשם הגענו לרעיונות נוספים שיצרו את החידושים בקליפ. "לאחר מכן עלה לי רעיון שנדמה כמו 'פנצ'ר' שקורה לאנשים ביום שישי, כחלק משרשרת האירועים הלא-נעימים שמתרחשים בערב שבת. אבל זה פחות התאים. הבנתי שצריך לחשוב על משהו חיובי ופחות שלילי. פנצ'ר זה מעצבן. אף אחד לא רוצה פנצ'ר ביום שישי, אבל זה שקצת התלכלכה הרצפה – לא צריך לעשות עסק מזה.
"יש הרבה מחשבה בתסריט של 'מעין עולם הבא' (השיר 'לכבוד שבת קודש'. י"פ).
לדוגמה, הילד שנשבר לו בקבוק היין. יכולנו לשים מבוגר במקומו,
אבל למבוגר שנשבר בקבוק – באמת כועסים עליו. על ילד פחות כועסים ויותר מכילים.
כשזה קורה לילד, אנשים מוכנים לקבל את זה. התקרית מקבלת נקודה מתוקה. את התסריט כתבתי בעצמי, צילמתי, ערכתי והפקתי. יש גם קטעים שאני מלחין בעצמי ואחרים שכבר קיימים ואני מכוון אותם למקומות שאני רוצה. אבל בגדול, כפי שאמרתי, הדברים פשוט מתגלגלים והקב"ה מוביל אותם למקום הרצוי. היום אני מרוצה מהתוצאה, ברוך השם".
אין ספק שאתה מביא גוון שהוא יותר ישראלי ופחות את הסגנון החסידי הקלאסי של מוטי שטיינמץ שגדל איתך בחסידות ויז'ניץ. איך זה מתקבל כשמדובר באמן חסידי בסופו של דבר?
"נכון, אני בהחלט נמצא במקום מוזיקלי שונה מהנתיב החסידי המוכר.
התהליך שלי היה הפוך מרוב האמנים הקיימים שאני מכיר.
ברוב המקרים מוזיקאים מצליחים בתוך הקהילה שלהם, בחסידות שלהם,
ומשם מייצאים את ההצלחה לאפיקים נוספים.
אצלי התהליך היה 'מבחוץ – פנימה'. רק ברגע שזה התפרסם,
אנשים למדו להעריך את זה. לפני זה החמיצו פנים למוזיקה שהבאתי.
רק אחרי שיצאו כמה חומרים החוצה ואנשים ראו כמה אהדה יש לזה בחוץ,
החל התהליך שגרם לאנשים להתחיל להעריך. זו בהחלט תופעה מקורית ומעניינת, אבל היא המציאות".
איך ההורים שלך מקבלים את זה?
"ההורים שלי לא מחוברים למדיה ופתאום מגיע אליהם הרבה מאוד משוב.
אנשים מוסרים להם דרישות שלום מהשירים שלי ומה שמגיע אליהם – זה עדיין פרומיל ממה שקיים באמת.
היום הם מבינים מדוע בחרתי במה שבחרתי. אדרבה,
מי שיש לו כישרון שהוא צריך לבטא – זה כנראה מה שהוא צריך לעשות.
אבל כל אחד שיעשה לפי ראות עיניו, בהתאם לדעת רבותיו".
בלי אלבום אחד
וייס חתום כבר על שמונה להיטים שכבשו במהירות את הדור הצעיר והפכו בין-רגע לחלק מפס קול בלתי פוסק. בין להיטיו הבולטים ניתן למנות את 'קטנות שבקטנות', 'לכבוד שבת קודש', 'ייבנה המקדש', 'מחשבות טובות' ונוספים. בכל אחד מהשירים הוא מביא אמירה ייחודית, כזו שמחברת אליה אנשים רבים. המילים, כמו המנגינה, פשוטות וחודרות ללב.
וזה מביא אותנו לשאול אותו האם הוא חושב שטקסטים מקוריים, שנכתבים על ידי האמן, מדברים לדור הצעיר יותר מאשר ניגונים שמכילים פסוקים.
"אין ספק", הוא עונה כמעט אינסטינקטיבית. "אני חושב שלעיתים אנשים יוצאים לחפש מוזיקה 'בחוץ', רק כי הם לא מוצאים את הריגוש בסחיטה נוספת של מילים מהמקורות. אחרי כל כך הרבה מוטציות שקיימות לכל פסוק אפשרי, אנשים צמאים למילים שיפנו ישירות אליהם בשפתם. בדיוק על הצורך הזה אני בא לענות.
אמנים נוספים מגלים לאט-לאט את התוכן המקורי ומשתמשים בו באלבומיהם.
זה חלק ממשהו רחב יותר שקורה". אתה חושב שלחדשנות יש מקום בקרב ציבור שמרני שפחות פתוח לסגנונות חדשים?
"העולם משתנה בין אם נרצה בכך ובין אם לא. אחת הדוגמאות לכך אלה האלבומים שהולכים ומתמעטים. בימינו 'אלבום' זה מדיום קצת מיושן ונדוש. אני לא רואה ייחודיות באלבום.
צריך לעשות שירים טובים, שאנשים ייהנו מהם. לחבר אנשים לתוכן. הגעתי ברוך השם למיליוני השמעות בלי להוציא אף אלבום.
"כבר לפני כמה שנים הייתה איזו חברה גדולה שהודיעה כי היא אינה מתכוונת להוציא יותר דיסקים.
הייתי פעם יחד עם שני אמנים מוכרים, שקיימו דו-שיח ביניהם. אחד מהם הוציא בדיוק אלבום חדש והוא חילק שם לכולם דיסק און-קי כזה. האמן השני אמר לו: 'אין לי מה לעשות עם הדיסק הזה. יש לי דרכים אחרות להאזין לו בלי לסחוב משהו'. אז הבנתי עוד יותר שזה הולך וכלה מן העולם".
עדיין, חלק גדול מהציבור לא נגיש למדיות כדי ליהנות מהמוזיקה בצורה אחרת.
"הציבור שלנו בסוף מעביר את השירים מאחד לאחד. זה פשוט עובר ורץ. אנשים שומעים. זה מגיע לכולם. שואלים אותי לפעמים בחורים אם כשהם מורידים את השירים שלי הם לא נכשלים בגזל. אני אומר לכולם: גם אם אני אוציא אלבום – יהיה כתוב עליו בהתחלה: 'נא להעתיק ולשכפל'. מוזיקת המחר כבר חיה בציבור. היא חלק מאיתנו. אנחנו לא מדשדשים מאחור בהיבט הזה, וההוכחה הטובה ביותר היא שאנשים מכירים את השירים ויש הרבה פידבקים".
אנסה לשאול את השאלה ברגישות הנדרשת: אתה לא חושב שהשירים הולכים למקום רדוד משהו?
"לא כל שיר עם תוכן מצליח לדבר לאנשים. יש שירים עם הרבה עומק ותוכן – שלא נוגעים בהרבה אנשים. ומאידך, ישנם שירים פשוטים יחסית, שמצליחים לחדור לנשמה. השירים שלי כרגע הם מאוד פשוטים, עם מסרים שמדברים לכולם. ב'עין טובה' אני מעביר את המסר של לראות טוב בעצמך גם אם הסביבה לא רואה בך את מה שאתה; ב'מחשבות טובות' יש מסר של לחשוב טוב ולדבר טוב; ב'קטנות שבקטנות' המסר הוא הודאה לקב"ה על כל דבר הכי קטן וכן הלאה.
אלה מסרים שמצליחים לחדור גם פנימה וגם החוצה. "אז נכון, יש כאלה שיראו בחלקם משהו מעט 'רדוד'.
אבל אני רואה את זה אחרת. אלה שירים פחות מורכבים, שעשויים ללא תסריט שעולה ויורד.
למשל, יש מי שיראה ב'מחשבות טובות' שיר רדוד, כי בעצם יש בו בעיקר מנגינה פשוטה, בלי 'טוויסט'.
מבחינתי זו בדיוק האמירה – יש ניגונים שהמילים פשוט מגבילות אותם.
אני רוצה לתת לאנשים להשלים את הטקסט כל אחד לפי הבנתו ופרשנותו.
בכל אופן, השאיפה שלי היא להגיע גם לשירים בעלי ממד עמוק ורחב יותר,
שיצליחו להיות עשירים בתוכן ולגעת בקהלים.
כרגע גם אין לי אף שיר של השתפכות. אני בהחלט רוצה להיות גם שם".
וייס מגלה, כי בתקופה האחרונה הוא עובד הרבה על כתיבת שירים. כחלק מכך,
הוא רוצה ליצור טקסטים מסוג אחר. "בשבוע שעבר הייתי בחתונה וביצעתי שיר של אחד האמנים המוכרים. קשה לי לתאר את האש שאחזה בקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה שיר לא רדוד. אמרתי, שחלום חיי להגיע לשם. החלום שלי הוא להביא לחנים על מילים שלי. עד עכשיו הגשתי טוב דברים של אנשים – עם 'נגיעות אישיות' משלי. אבל מה שאני רוצה – והלוואי שהשם יזכה אותי להיות צינור לזה – זה להביא באמת שיר עם מהות ואמירה".
לחפש את העומק
כיום, אחרי ההצלחה שהבקיעה את השערים והחסמים שבדרך, הוא זוכה להכרה מאמנים נודעים,
הן מתוך הציבור החרדי והן מחוצה לו. מבחינתו, כל 'דיבור טוב' הוא משמעותי,
אבל לא כדי לקבל אישור על המוזיקה שהוא מביא. "אני שלם עם מה שאני עושה ושמח להיות במקום הזה.
מי שנתן לי את הכיוון ומבחינתי הוא המורה המוזיקלי שלי – הוא יובל סלע. הייתי באולפן שלו וראיתי אותו מסתובב שם בחוץ. הוא כביכול עסק בארגון המקום, אבל האוזן שלו הייתה כרויה לנעשה בתוך האולפן. לאחר מכן הוא שאל לשמי ואמר לי: 'יש לך משהו מיוחד'. הוא הזמין אותי להצטרף לשיעור ב'ליקוטי מהר"ן' ומשם התגלגל הלהיט 'מעין עולם הבא'. כל צעד הביא עימו את הצעד שלאחריו".
אני רוצה לחזור להתחלה. איך הגעת ממקום של חסיד ויז'ניץ לשירה בעברית שמזכירה אמנים ישראלים?
"כל השנים הקשבתי לשירי ר' שלמה קרליבך ושולי רנד.
ההשפעה המוזיקלית שלי מגיעה מרפרטואר מאוד רחב ומגוון.
בהתחלה לא ידעתי מה זה קרליבך. לקח לי זמן בכלל להגיע לעולם הזה.
אתה מגיע מהעולם של ויז'ניץ, שזה בעיקר שירים מסוימים ולפתע נחשף ושומע סגנונות נוספים.
אבל גם זה לא עיצב לי משהו בשירה, כי לא הייתי בכלל במקום הזה של לשיר. זה היה בישיבה ואז בקושי ניגנתי.
עם הזמן התחלתי לנגן באירועים וחברים אמרו לי 'אתה מנגן טוב, לך תעשה עם זה משהו'". עם הזמן הוא החל לנגן באירועים, אבל ההצלחה לא האירה לו מיד פנים. "בהתחלה אנשים לא ממש הבינו מה אני עושה.
כמו שעל כל קליפ אני מסביר לאנשים מה אני רוצה והם לא מבינים. רק אחרי שהשיר יוצא, הם אומרים לי 'וואו, מה עשית פה'.
אבל מה שבטוח, הקהל הרחב הרבה יותר מבין אותי. התחלתי לשיר לעולם ואז זה נכנס פנימה, לבית הטבעי". ושם, בבית הטבעי, הוא מצליח להביא קול רענן. תוספת של צבע לעולם של צלילים.
כזה שמחבר קהלים רחבים, משמח אנשים, וסולל את הדרך לאמנים נוספים שיביאו לידי ביטוי את כישוריהם לקדמת הבמה. אמנים שיעשירו את העולם המוזיקלי וייצקו לתוכו תוכן ערכי שמדבר לכולם.
אם תשאלו את מוטי וייס, לפעמים זה רק עניין של החלטה שמתקבלת על ספסל באוקראינה.
